ילדים ומסכים

לרוב הטכנולוגיה הזו התאפיינה בטכנולוגיה סטטית. הטלוויזיה היתה בסלון כאשר בני הבית היו ישובים מסביבה וצופים בסרט, בחדשות או כל תוכן אחר. לימים ההורים הכניסו את הטלוויזיות לחדרים של הילדים, ואם זכרוני אינו מטעה אותי זו היתה פריבילגיה, וברגע שהיה לך את זה הרבה חברים העדיפו להגיע אליך, לשבת איתך ולצפות בסרט מבלי שההורים יעמדו לנו על הראש.

ומה קורה היום? הטכנולוגיה העכשווית הינה פתוחה הרבה יותר ויהיו כאלו שיגידו ״פרוצה״, אך מאחר והיא ניידת ונמצאת בידיו של הילד מתחיל החשש של ההורים. ההורה צופה בילד מהצד ורואה את הילד שלו מאוהב בתכנים שהוא צופה, ההורה מתבונן ביכולות המוטוריקה של אצבעותיו כאשר הוא מעביר תמונות, יודע היכן ללחוץ בכדי להקשיב לשירים, לשחק משחקים ועוד. אבל באותה נשימה ההורה שמתבונן בילדים שלו הוא מתחיל לפחד והופך להיות ההורה המפוחד.

במוחו של ההורה המפוחד עולות המון שאלות על כל עניין הטכנולוגיה המתחדשת חדשות לבקרים, והוא שואל את עצמו שאלות מהותיות על התפתחות ילדיו. כגון: מהם הנזקים שהמסך יכול לגרום לילדיי מבחינת התפתחות מוחית? מהי הפגיעה בהתפתחות החברתית שלו בהתפתחות מוטורית? ובפועל כמה חוויות הוא מפספס שעומדות שם בחוץ ומחכות לו?

ההורה המפוחד חושב גם על סכנות המדיה ומרגיש חוסר שליטה. מולו יושב הילד המאוהב במסך והוא ההורה שאוהב אותו מאוד עומד בעוד שניה להגביל אותו, לכעוס עליו על כך שהוא דבוק למסך ולא אליו, אולי אפילו לחטוף לו מהיד ולהחרים לו את הדבר האהוב עליו רק מהמקום שהפחד השתלט עליו.

המסך הפך להיות עונש מבוקש אצל ההורים.